דבר אל בני ישראל. כתב הרמב"ן על כן לא הזכיר כאן אהרן ובניו כי אין לכהנים עסק במועדות יותר מלישראל כי לא פירש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אלא הזכיר כאן בתורת כהנים בעבור המועדות שהם ימי הקרבנות ורומז לקרבנות כמו שנא' והקרבתם אשה לה' אבל לא האריך לבאר המוספין שלא רצה שינהגו בהם במדבר אבל אחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ באר המוספים כולם בפרשת פנחס שיעשו אותן בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר בפרשת יום הכפורים ויעש כאשר צוה ה' את משה לומר שעשה כן במדבר ואע"פ שהזכיר בפרשה הזאת כבש העומר וכבשי עצרת משום שאין לטעות בהם כי בידוע שאין נוהגין אלא בארץ שהן באין בגלל הלחם שכתוב בו כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה אבל הימים עצמן נוהגין מיד. והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (וכו') ואחר כך הבדיל ממנו שאר המועדות ואמר בהם אשר תקראו אותם במועדם מה שלא אמר בשבת לומר במועדם איזה יום שיהי' מן השבוע שיבא בו. ואמר בשבת אלה הם מועדי לשון רבים לפי ששבתות השנה מרובין: ואמר ר' חייא הספרדי (בשבת) אמר מועדי ה' אשר תקראו אות' מקראי קודש ובמועדים הקדים מקראי קדש אשר תקראו אותם לפי שהמועדים תלוים במקרא קדש שב"ד מקדשין החדש ויבא פסח יום ט"ו בו ועצרת יום ו' וכן כולם אבל השבת אינה צריכ' קדוש לקדש יום א' כדי לעשות שביעי שבת. וכתב עוד הרמב"ן והנכון בעיני מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו' אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשת בחדש הראשון ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת. ואמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש וגו' במלאכת עבודה אבל שבת תשמרו לעשות אותו שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם וירמוז עוד כי בבוא שבת באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכיוצא בו אלא הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם על המשכן וכליו שמזכיר בפרשה שנייה והפסיק בששת ימים תעשה מלאכה וחזר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונ' ובשביל שהפסיק בה הוצרך לחזור ולכפול בו. וראיי' לזה הפי' שלא הזכיר בשבת והקרבתם אשה לה' כמו שמזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' מלבד שבתות ה' אלמא שאין שבתות בכלל מועדי ה' ועוד ראיי' שלא אמר בפרשה שניי' וידבר ה' אל משה כאשר עשה בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הי' מצות המועדים וזהו מדרש חכמים מה ענין שבת אצל מועדי ה' כי אין שבת בכלל מועדי ה' רק לסומכן להם: מקראי קדש. פי' הרמב"ן שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה על כל ישראל להאסף בבית אלקים ביום מועד לקדש אותו בפרהסיא בתפלה והלל לה' ובכסות נקייה ולעשותו יום משתה ושמחה והוא מלשון קרואי העדה. ואחרי כן יאכלו הקרואים. ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים לשון מאורע (בכל יום שיארעו תעשו אותם קודש. ורז"ל אמרו ארעם. כצ"ל) במאכל ובמשתה ובכסות נקייה כלומר שלא יהי' חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קודש לשנותם לטוב במאכל ומלבוש וגם זה דעת אונקלוס:
מלאכת עבודה. פירש"י אפילו דבר האבד וכו'. וכתב הרמב"ן ואינו נכון כי מה טעם שיאמר הפסוק לא תעשה אפילו דבר האבד ויבואו שאר מלאכות מק"ו א"כ יאמר גם בשבת כן. ועוד א"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזה מלאכה מותרת ואי זו אסורה. ועוד לשון עבודה כולל כל המלאכות והשמושין כדכתיב עובד אדמות ישבע לחם. ועבדך שש שנים. ועבדת את אויבך אלא פי' מלאכת עבודה כל מלאכה שאיננה לאוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ובכל עבודה בשדה. וקין היה עובד אדמה אבל המלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. ותדע לך כי בחג המצות שהוא מוזכר בתורה תחלה אמר כל מלאכה לא יעשה בהם ולכך הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר הימים טובים מקצר ואומר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור דוקא מלאכה שאינה אוכל נפש ואינו מזכיר בהם בשום מקום כל מלאכה ויפרש אחריו היתר אוכל נפש כי מלאכת עבודה ילמד על זה להתיר אוכל נפש חוץ מבפרשת כל הבכור בפסח אומר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שהתיר בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לומר בו מלאכת עבודה ואמר מלאכה סתם ולא אמר כל מלאכה כמו בשבת וביום הכפורים כי הכוונה לומר לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה. והבריית' הוא זצ"ל האריך בפירושה ואני באתי לקצר:
והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. כי כל ז' הימים הם חג להקריב אשה אבל לא יאסר (מלאכה. כצ"ל) כמו ראשון ושביעי. ולא פירש עתה הָאִשֶה כי עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת כל אשי המועדים כאשר רצה שינהגו בהם:
דבר אל בני ישראל. כתב הרמב"ן בעבור שמחדש בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה מלבד השבתון ומקרא קודש מיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה ומזהיר בה דבר אל בני ישראל ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הכפורים ויום הזכרון הכל בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לא אמר ביום הכפורים דבר אל בני ישראל כי יספיק לו בדיבור הראשון ובשביל שהם שני ענינים עשה מהם שתי פרשיות:
ממחרת השבת. פי' ממחרת יום טוב הראשון של פסח ואינו כמו שבע שבתות שפירושו שבועות ממש. וקורא לשבוע אחת שבת בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו. וכתב הרמב"ן ויתכן לפרש גם ממחרת השבת לשון שבוע כי ביום הנפת העומר שהוא יום י"ו בניסן נתחיל לעשות השבוע במניינו א"כ יהיה היום ההוא מחרת השבוע שעבר כאלו אמר יהיה יום התנופה מחרת השבוע לימים (שעברו) והראשון לשבועות שיספור ממנו עד שישלים שבע שבתות ובעבור שהזכיר בחג הפסח ט"ו יום אמר שיניף העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות:
וספרתם לכם. י"מ טעם לספירת העומר לפי שהם ימי הקציר והעם טרודין ואינן מצויין בבתיהם לשמוע מפי שלוחי ב"ד היוצאין ולא היו יודעין מתי קדשו החדש ולכך צוה לספור ומטעם זה נמי הספירה בלילה כי ביום הם טרודים: וספרתם לכם. כתב הרמב"ן דרשו רבותינו שמצוה לספור לכל אחד אבל וספרת לך דיובל מצוה לב"ד בלבד ואינן דומין לוספר לו דזב וכן וספרה לה דזבה שאם רצו עומדים בטומאתם. ומספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים שמשנות השמטה עד היובל על כן אמר תספרו חמשים יום שיספרו ז' שבתות מ"ט יום ויקדש יום החמשים הנספר כמו שנא' ביובל שמקדשים שנת החמשים וזהו פי' תמימות תהיינה לא פחות ולא יותר שהיתר כמו החסר איננו תמים: ממחרת השבת. כמו במחרת כי ביום המחרת שהוא יום י"ו מתחילין לספור וכן ביום ההוא יאכלו וממחרת וכן ויהי ממחרת וישב משה לשפוט. ואמר: חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. באיסור החדש ובשביתת חג השבועות מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה החדשה ובא לומר שנוהג אפי' בחוצה לארץ. ולכך הזכיר ג"כ ביום הכפורים בכל מושבותיכם בעבור שתלה הכפרה בקרבנות בפרשת אחרי מות לכך אמר כאן כי אסורו נוהג בכל מקום אבל ביום הזכרון ובחג הסוכות ובחג המצות לא הוצרך להזכיר מושבות לדורות אלא שבפרשת החדש הזה לכם הזכיר מושבות מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו הוצרך לומר שיהי' חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם והזכיר בשבת מושבות מפני שהותר מלאכה במקדש אמר שינהג האסור בכל מקום ולא אמר בה חקת עולם לדורותיכם שלא הוצרך לומר בכל מושבותיכם אלא להוציא בית המקדש והוצרך לומר בכל מושבותיכם בחלב ודם לאוסרם בכל זמן אע"ג דליכא קרבן שלא נאמר לא נאסרו אלא בזמן דאיכא קרבן כדאיתא בקידושין:
חמץ תאפינה. פי' הרמב"ן צוה הכתוב שתהי' חמץ לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר ישמר לנו וקרבן תודה בא על לחם חמץ:
ובקצרכם את קציר ארצכם. כתב' ר' אברהם הזכיר זה בכאן בעבור שחג שבועות קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם. והרמב"ן כתב והנכון בעיני כי ובקצרכם את קציר ארצכם חוזר לקציר הנזכר בראש הפרשה אמר כי תבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לצורכו ובא לומר שלא תדחה מצות העומר הלאוין האלו:
יהיה לכם שבתון. פי' הרמב"ן שיהא יום שביתה לנוח בו אפי' מדברים שאינן מלאכה כגון למדוד תבואות או לשקול פירות או לפנות כלים או חפצים מבית לבית וכיוצא באלו שאין בהם איסור מלאכה אלא טורח אפילו על זה הזהירה תורה שיהי' יום שביתה ולא יום של טורח ועמל: זכרון תרועה. פירש"י פסוקי זכרון ופסוקי שופרות להזכיר לכם עקדת יצחק. וכתב הרמב"ן זה אינו אלא אסמכתא מדבריהם אלא פי' זכרון תרועה כמו יום תרועה פי' שנריע ביום הזה ויהי' לנו לזכרון לפני ה' כמו שנא' להלן ותקעתם בחצוצרות והי' לכם לזכרון. ובעבור שנאמר שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות וכאן צוה בתרועה סתם במועד זה בלבד הנה התרועה הזאת אינה תרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן אלא חובה לכל ישראל ובשופר דסתם תרועה היא בשופר דכתיב והעברת שופר תרועה. ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני ה' ביום הזה יותר מבשאר הימים ולמה צוה להיותו מקרא קדש אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החדש נראה לי שבו יהי' דין לפניו יתעלה כי בם ידין עמים בראש השנה ישב לכסא שופט צדק ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו ורמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות הקדושים:
אך בעשור. פירש"י כל אכין ורקין מיעוטין וכו'. ופי' הרמב"ן וא"כ יהיה פי' הפסוק כי באחד לחדש יהי' לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפני אך יהי למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכפורים ופירושו כמו בלבד וכן שא נא חטאתי אך הפעם וכן אך בחמשה עשר יום לחדש תחוגו את חג ה' שבעת ימים ולא רצופים שאין חגיגה דוחה שבת. ועל דרך הפשט אך כמו אכן לאמיתת הענין כמו אכן נודע הדבר. אכן כאדם תמותון אכן בעשור לחדש יום הכפרים על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו וכן אך את שבתותי תשמורו הנה צוותי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמורו. ור' אברהם כתב וטעם אך בעבור שהוא יום מקרא קדש יום שמחה ואפילו הכי צוה להתענות בו:
כי יום כפורים הוא לכפר עליכם. בענוי נפש ובשביתת מלאכה ואין הקרבנות מעכבין הכפרה: (החסר כאן שייך ונעתק לעיל פסוק ט"ו. המגיה):
בעצם היום הזה. כתב הרמב"ן פי' המפרשים בגוף היום הזה וכן לחם וקלי וגו' עד עצם היום הזה שפירושו עד גוף היום הזה. ולא הזכיר עצם לא בשבת ולא בשאר המועדים רק ביום הכפורים ובשבועות ובאיסור החדש והטעם בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה וגמר הענין והאריך לצוות בקרבנות הוצרך לומר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כי גוף היום קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואינו תלוי לא בעומר ולא בקרבנות. וכן ביום הכפורים מפני שאמר ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה ובפרשת אחרי מות תלה הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח הוצרך לומר וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום כי יום כפורים הוא בגופו של יום לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות. וכן עד עצם היום בחדש עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלקיכם כי אפילו לא יובא הקרבן המצות נוהגות בגוף היום להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו. וכתב עוד כי עצם כל דבר וכחו ותקפו נגזר מלשון כחי ועוצם ידי. עוז ותעצומות לעם. ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו נקראו עצמות ולכן אמר בימים הנזכרים עצם היום הזה כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף שהם הקרבנות שמקריבים כדפרישית לעיל:
באספכם את תבואת הארץ. פירש"י שיהא חדש שביעי בזמן אסיפה מכאן שנצטווינו לעבר שנים וכו'. וכתב הרמב"ן וכבר למדו העיבור מחדש האביב אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן ועל התקופה. וטעם הפסוק אחר שאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו' אמר אכן ביום ט"ו לחדש השביעי בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' ז' ימים והוסיף לומר כאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון פי' שתשבתו ותנוחו בהן ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני ה' בלולב ואתרוג ז' ימים כי הוא זמן שמחה שבירך ה' אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו: תחוגו את חג ה'. פי שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם שאספתם תבואתכם. ומה שכתוב פעם אחרת וחגותם אותו חג לה' לסמוך לו בסכות תשבו שבעת ימים ופירושו וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים שתשבו בסוכות ע"מ שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה וסוכה:
פרי עץ הדר. עץ שטעם עצו ופריו שוים. כתב הרמב"ן אסמכתא עשו רבותינו לקבלתם והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמיתא אתרוג נקרא בלשון הקודש הדר כי פי' אתרוג חמדה כדמתרגמינין דמרגג למיחזיא ולשון חמדה והדר שוין כמעט. ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב תאנה אגוז רמון זית וזולתם וכן זה שם הפרי והאילן שניהם בלשון ארמיתא אתרוג ובלשון הקודש הדר. וטעם המצוה הזאת אמרו דרך הגדה שהמינין האלו באין לרצות על המים:
כל האזרח. פירש"י האזרח להוציא את הנשים בישראל לרבות את הגרים. וכתב הרמב"ן נ"ל פשט הפסוק שאין צריך לרבות גרים דהא כתיב תורה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ ואין צריך לומר בכל מקום לרבות הגרים אלא אמר כל האזרח כאומר כל אשר הוא מישראל מגדולים ועד קטנים ישבו בסוכות שלא יהיה די באחד מבני הבית שישבו בסוכות והשאר ישבו בבתים אלא כולם ישבו בסוכות. אי נמי כל האזרח פי' כל אשר הוא כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך:
כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. פירש"י ענני הכבוד. וכתב הרמב"ן מה שאמר בסוכות סתם ולא פירש בסוכות של עננים מפני שמפורש כבר כי ענן ה' עליהם יומם ועמוד אש לילה ולכך לא הוצרך לפרש וממילא הוי פי' כי בסוכות שעשיתי להם ענני כבוד להגן עליהם. ועל דעת המפרשים סוכות ממש עשו להם החלו לעשותם בתחלת החורף בזמן הקור ולכך צוה לעשותם בזמן הזה. וי"מ דלכך צוה לעשותם בזמן הזה לפי שאם היו עושין אותם בזמן הקיץ לא היה ניכר שעושין לשם המצוה אלא כדרך שעושין בקיץ מפני החמה אבל בחורף אין דרך לעשות סוכה וכשעושין אותם בחורף ישאלו על מה ויזכרו הנס:
וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. פי' הרמב"ן בשביל שהפרשיות של מעלה הם בענין הקרבנות והמומין הזכיר בהם לאהרן ובניו אבל בכאן שדיבר בענין המועדים דבר לכולם כאחד ולא ייחד אהרן ובניו מפני שהאזהרה בכולם שוה כי עיקר הפרשיות לשבות בשבתות ובמועדים ולקראותם מקרא קודש ולא נזכר בהן מן הקרבנות אלא העומר ושתי הלחם שהם הגורם. ופרשת עיקר הקרבנות ביום הכיפורים (באחרי מות ?) ולכך נאמר שם דבר אל אהרן אחיך. ומה שאמר בפרשת המומין וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל בני ישראל אע"פ שלא נצטוה אלא לאהרן איש מזרעך לדורותם מפני שאדם מכסה על מומיו וגם שאינו רוצה ליפסל מן הכהונה ע"כ הזהיר ב"ד בענין הזה. ואונקלוס שתרגם ומליל משה ית סדר מועדי דה' ית בני ישראל ואליפינון כיוון למה שדרשו רבותינו מכאן שהיה משה אומר לישראל הלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג בלשון שהוא שומע בו בלשון אומר להם כל הפרשיות. והנראה עוד מדעתו לרמוז שלמדם סדר המועדות בתיקוני העיבור הנמסר לו על פה בסיני ונרמז באשר תקראו אותם מקראי קודש והוא לימדם על פה כל הסדר המקובל בסוד העיבור:
